קפה קונצרט - סלון מוזיקלי

את הסלון הראשון לשנה זו הקדשנו לאורח מצרפת, אלאן רודייר (Alain Roudier).

אלאן הוא פסנתרן רסטוראטור - משחזר - ואורגנולוג, חוקר כלי-נגינה, מחקריו עוסקים בעולם הפסנתר.
לאלאן אוסף פסנתרים היסטוריים שהעתיק שבהם נבנה בשנת 1790. הוא חיבר ופרסם כמה וכמה ספרים, בין הבולטים בהם הוא מחקרו על תולדות הפסנתר לאורך שלוש מאות שנים, ומחקר על הפירמה ארארד, בוני נבל ופסנתר וותיקים וידועים בצרפת.

את תכניתו המוזיקלית הקדיש אלאן למוצרט ולהיידן, הוא ניגן מבחר מיצירותיהם המוכרות ביותר. היצירה האחרונה בתכניתו הייתה הסונטה המוקדמת לפסנתר בארבע ידיים מאת מוצרט, שמספרה 19d ברשימת יצירותיו. 

את המפגש השני נקדיש לכלי מקלדת חדש שהתווסף לאוסף: ספינטינו של הבונה האיטלקי - גרמני המצויין, וויליאם הורן. 

הכלי הקטן במידותיו (רוחבו 130 ס"מ בלבד!) נסמך על מודל של כלי דומה, קטן אפילו יותר, ששמור כיום במוזיאון הווינאי לתולדות האמנות. כלי זה נבנה בסביבות 1650. הנה הוא:

צלילו של הספינטינו דומה מאד לצלילו של צ'מבלו איטלקי, אלא שהמקלדת שלו קטנה יותר. הוא מתאים לנגינת מוזיקה מן המאות השש עשרה והשבע עשרה, ואפילו לנגינת מספר יצירות של באך, הנדל, טלמאן ואחרים. 

כדי ל"השיק" את השימוש והנגינה בו בחרתי במבחר יצירותיו הרציניות והמתוחכמות של המלחין הנידרלנדי יאן פיטרסצון סוולינק, ובמבחר שירים אנגליים, בעיבודים לכלי-מקלדת. בנגינתו של וויליאם הורן כאן תוכלו לשמוע יצירה קצרה מאת ג'ון דאולנד, בכלי נגינה זה. 

האזנה עריבה!

"קפה קונצרט" - סלון מוזיקלי

הסלון המוזיקלי היה נפוץ מאד במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, בערים המרכזיות באירופה. ראשיתו - בצרפת, עם הזמן - בערים הדוברות גרמנית: ווינה, ברלין... ולבסוף, בכל מקום, עד ובמהלך המאה העשרים. הסלון המוזיקלי הבורגני היה בתחילה המסגרת לפעילות המוזיקלית של נשים, שיכולות היו להיות פעילות אך ורק במסגרת ביתית ומשפחתית, אבל עם הזמן - פשוט מסגרת נוחה ונעימה.

אבל היו לו, לסלון, יתרונות נוספים. הוא איפשר למבקרים להכיר זה את זה באווירה נעימה, לשמוע ולהשמיע: ספרות, מוזיקה, יצירות תיאטרון. הוא היה קל להפקה ולביצוע, וסביבתו הייתה נעימה, מבחינה אסתטית. 

הנה אחד הסלונים היותר מפורסמים של המאה השמונה עשרה, בעת קריאת מחזה חדש: הסלון של מאדאם גיאופרא (Geoffrin, אמצע המאה השמונה עשרה)

ה"קפה קונצרט" שלי מחבר בין כמה אהבות: הנגינה, כמובן, בכלי הנגינה ההיסטוריים והתקופתיים. האהבה והסקרנות לגבי    מוזיקה פחות מוכרת, שאין לה "פרופיל מסחרי". ואחרון חביב - האהבה לאפיה. כבתו של קונדיטור מדובר בעניין משפחתי.

לכך מתלווים השמחה לפגוש בקהל שבא להאזין, וכמובן - הרצון לשמור על כלי-הגינה היקרים והנדירים מפני הנזקים    המתלווים להעברתם ממקום למקום, בין אולמות הקונצרטים בארץ.

בסוף השבוע הקרוב, 1 ו - 2 אפריל 2022,  יתארח ב"קפה קונצרט" בכפר סבא המוזיקאי הבריטי אשלי סולומון, חלילן ונגן חלילית. 

פרופסור אשלי סולומון הוא ראש המחלקה לביצוע היסטורי ב"רויאל קולג אוף מוזיק", אחד מבתי-הספר הוותיקים והמוכרים בלונדון. הוא מייסד אנסמבל פלורילגיום, הרכב שניגן עד כמה למעלה מ - 1200 קונצרטים והקליט כ - 35 הקלטות מסחריות. הוא זכה בפרסים ובאותות הצטיינות רבים. 

אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו, לאחד משני הקונצרטים - או לשניהם. "קפה קונצרט - בכפר סבא". 
ליצירת קשר: baroquesounds@gmail.com
נשמח לראותכם!  

               

 

 

היידן. קנצונטות, 1795.

עולם התרבות משתדל לשוב לחיים, ואני מחדשת את מפגשי ה"קפה קונצרט", בזהירות, עם המוזיקה של יוזף היידן, ובאזני קהל מאד מצומצם... 

יוזף היידן (1732 – 1809) נולד למשפחת בעלי מלאכה וסוחרים. אביו היטיב לנגן בנבל אף על פי שלא יכול היה לקרוא תווים, אמו הייתה זמרת חובבת רבת כשרון. האב ושלושת בניו נהגו להופיע, כאשר הבנים שרים. היידן בלט בכישרונו למוזיקה. בן שש עבר להתגורר בביתו של מורה ומנצח, קרוב משפחה, ושנים ספורות לאחר מכן הוזמן ללמוד בבית הספר למקהלה ולהצטרף אל מקהלת הנערים של "כנסיית סטפן" בווינה. בנוסף לחובותיו כסופרן במקהלה הוא למד את אמנות השירה, נגינה בצ'מבלו, בכינור ו"בכל כלי הנגינה האחרים". השירה, אם כן, הייתה היסוד לידע ולעשייה המוזיקליים שלו.

בשנות לימודיו לא למד היידן תיאוריה והלחנה אך התעמק בספרי הלימוד החשובים של תקופתו (מאת'סון ופוקס) והשתתף בביצוען של כל יצירות המופת הקוליות והכליות שביצעו במרכז העולם הקתולי של אז, ווינה- בירת הקיסרות. כך רכש את כל הידע שהיה דרוש לו, כמלחין. בן 18 ולאחר שקולו התחלף - פוטר מן המקהלה. דרכו אל הפסגה כמלחין לא הייתה קלה, אך הוא היה נחוש להתקדם, דרך הוראה, השתתפות בקונצרטים... עד אשר זכה במשרת משרת - מנהל מוזיקלי - אצל הרוזן אסתרהאזי, בשנת 1757.

לאחר כשלושה עשורים בשירות המשפחה צומצמו התחייבויותיו כמוזיקאי חצר. במקביל הוא פיתח את יכולותיו כמוזיקאי חופשי ועצמאי: היידן הרבה להלחין מוזיקה שחובבים יכולים היו למצוא בה עניין, בין היתר – שירים. תקופת עבודתו של היידן עבור משפחת אסתרהאזי הסתיימה בתחילת שנות התשעים, לאחר פטירת הרוזן. המפיק הלונדוני סולומון נסע לווינה, אל היידן, כדי להפציר בו – שיבקר בלונדון. חוזה שמן סייע  לשכנע את המלחין, והשניים נסעו יחדיו אל העיר הגדולה ביותר בעולם המערבי. היידן התקבל באהדה רבה על ידי הקהל ועל ידי מוזיקאים. גם בני המלוכה מצאו עניין רב בקשר עימו, ואפילו בביצוע יצירותיו, ככל חובבי המוזיקה...

היידן היה אהוד בחברה בכל מקום בו היה. על חבריו נימנו גם בני הזוג האנטר. אן וג'ון האנטר נישאו בגיל מאוחר יחסית ג'ון היה מדען, רופא ומנתח חדשן (הוא הציע טיפול רפואי גם להיידן, בבעיה ממנה סבל המלחין אך היידן דחה את ההצעה באדיבות, הוא התוודה מאוחר יותר שפחד מאד מן הניתוח הצפוי). אן התפרסמה כמארחת של מסיבות סלון, מן הנחשבות והמהנות ביותר בלונדון של סוף המאה השמונה-עשרה, כמשפיענית, כמשוררת וכמוזה למשוררות וסופרות בנות זמנה.

לאחר מות בעלה נקלעה אן למשבר כלכלי, שנפתר רק במכירת עיזבונו למוזיאון הממלכתי לרפואה בלונדון.

נישואיו של היידן לא היו מאושרים. בני הזוג חיו נפרד. במהלך חייו קשר היידן לא פעם קשרים רומנטיים עם נשים אחרות: זמרות, נגניות, נשות חברה. במהלך ביקורו השני של היידן בלונדון, 1794 – 1795, פגש שוב את אן הנטר שהייתה אז אלמנה טרייה. ידידותם הישנה  והמפגש המחודש על האינטימיות שבו הביא ליצירת מחזור שירים משותף לשניים, אוסף קסום שפרסמו יחדיו: היידן על הלחנים והאנטר על המילים.

 החלק הארי מבין שנים עשר השירים, ה״קנצונטות״, הם שירים שהאנטר כתבה בעצמה. שניים - בחרה בקפידה, מאת שייקספיר ומטסטאזיו. בהם שירי אהבה, שירים המבטאים ייאוש, מלנכוליה, וליצדם פסטורלות ושירי מלחים. המלודיות קסומות וטעמן אנגלי, תפקיד הפסנתר חדשני: עשיר ווירטואזי.

ב"קפה-קונצרט" הקרוב נשמיע, זמרת הסופרן רויטל רביב ואני את השירים הללו, לא בפסנתר מודרני אלא – בפסנתר שנבנה בלונדון בשנת  1798 ואשר הצטרף לא מכבר אל אוסף כלי-המקלדת שלי. 

 ה"פסנתר המרובע" (Square piano, Tafelklavier), המופיע גם באחת מתמונות היידן, היה נפוץ יותר מן הצ'מבלו ויותר מן ה"פיאנופורטה" (בעל צורת פסנתר-הכנף) במהלך המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, בשל צורתו הקומפקטית שהתאימה לגודלו של חדר בבית מגורים. גם מחירו הנוח (כרבע ממחירם של שני כלי הנגינה האחרים) תרם לפופולאריות שלו. מוצאו של הכלי – אנגליה, בה ישבו בונים רבים שפתחו "פטנטים" שונים, כל אחד על פי טעמו ויכולותיו. הכלי הייחודי התחבב על מלחיני הפרה-קלאסיקה ועל האזרחים בני המעמד הבורגני גם בצרפת ובגרמניה. כפי שאפשר לראות בפורטרט מפורסם זה - גם היידן השתמש בו לא מעט. 

טיפוסים שונים של "פסנתר מרובע"  נבנו והיו בשימוש עד שלהי המאה התשע עשרה. הכלי המוקדם דומה בנפח הצליל ובמגע לצ'מבלו, והמאוחר – מזכיר במבנהו את טיפוס הפסנתר המודרני בתחילת דרכו. בדומה לצ'מבלו גם הפסנתר המרובע  קיים במגוון גדול של צורות, מידות, אופי צליל, היקף המקלדת... כאמור - מספרם של האומנים שעסקו בבניית כלי הנגינה היה גדול, כלים רבים נשמרו עד ימינו  וקיימים גם כיום, אם כי רובם המכריע זקוקים לשחזור זהיר ומקצועי, על מנת לשוב ולהשמיע צליל. אפשר לשמוע את צליליהם המיוחדים באוסף קוב הבריטי, הנה כאן. 

זמרת הסופרן רויטל רביב - שמבצעת בתכנית זו את שנים עשר השירים - מופיעה בקביעות על בימות הקונצרטים, בפסטיבלים ובסדרות למוזיקה בארץ ובעולם. רויטל שרה עם מיטב התזמורות והאנסמבלים בישראל, הופיעה בפסטיבל ישראל, פסטיבל אבו גוש למוזיקה ווקאלית, פסטיבל המוזיקה בכפר בלום ועוד. היא הופיעה עם אנסמבלים מובילים בחו״ל ביניהם ה״ניו לונדון קונסורט״ בהפקות אופראיות של הבמאי הנודע ג׳ונתן מילר, ״מוזיקאי הגלוב״, ״אנסמבל טורביון״ ו״תיאטרון הליד הלונדוני. רביב מתמחה בביצועים של אופרה מוקדמת וביצעה תפקידים מובילים באופרות של מונטוורדי, הנדל, גלוק, פרגולזי, פרסל, מוצארט ואחרים. בשנים האחרונות מרבה רויטל ליצור רסיטלים רב תחומיים הנעים בין מוזיקה קלאסית ובארוק, מוזיקה עממית, פולק, ג׳אז, מוזיקה ישראלית אומנותית וזמר עברי. את כל התוכניות היא מגישה בדרכה הייחודית לצד אמנים מן השורה הראשונה.

באתר של רויטל, הנה כאן, תוכלו למצוא מידע רב על תוכניותיה המוזיקליות והקלטות נהדרות. 

אני מקווה שהחזרה לשגרה תהיה קלה לכולנו, ומזמינה אתכם ליצור קשר - באמצעות הבלוג - אם יש לכם עניין בתכנית, וכדי שנודיע לכם על התאריכים הבאים בהם נשמיע אותה... 

מוזיקה והזדקנות

הפעם אני מארחת חבר יקר, את פרופ' יצהל ברנר, מומחה לרפואת הזקנה. יצהל דן במוזיקה, מנקודת מבטו כרופא של הגיל המבוגר. 

הרצאתו זו הוגשה במסגרת "חמישי בחמש", סדרת אירועים שנערכה במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה של עירית תל אביב, בפברואר של השנה שעברה. 

יצהל לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". לאחר שפרש מעיסוק יומיומי בעבודתו, חזר לנגן בפסנתר, בלויית מורה, והרפרטואר שלו הולך ומתרחב... 

אני מודה ליצהל על הרצאתו ועל הרשות שנתן לי להעלותה אל הבלוג, להנאתנו כולנו. עד כאן המבוא, ומכאן - מילותיו המחכימות של פרופ' ברנר.  

רקע על השיטה. 

בראייתי את עבודתי הרפואית בשנים האחרונות פעלתי לחיזוק מחדש של המחקר האיכותני. בדור האחרון מרבית המחקר הרפואי הינו מחקר כמותי העוסק בניתוח של משתנים תלויים - בדרך כלל תוצאים על פי משתנים בלתי תלויים וזאת בהתאם לניתוח סטטיסטי. בשנים האחרונות עקב ריבוי הנתונים שהצטברו המחקר הכמותי העמיק ועבר למחקר של מטא אנליזות ושל כריית נתונים ממסדי נתונים ענקים. 

אין ספק כי מחקרים אלו הנם בעלי חשיבות רבה בנוסף למחקר הבסיסי המבוסס על עקרונות ניסוי ותוצאה דומים. עולם הרפואה התבסס לאורך מהלך ההיסטוריה על תצפיות של הרופא שמהן נסה להסיק על מצבו של החולה. דר' ויליאם אוסלר, מגדולי הרופאים במאה התשע עשרה, אמר כי רופא שמאזין מספיק זמן לחולה ישמע מהחולה את האבחנה שמציקה לו. התצפית הקלינית וההאזנה לחולה הנם כישורים חשובים אם לא החשובים ביותר. 

שמחתי לכן, לראות בראשית המאה הנוכחית כי מחקר איכותני חוזר לתחומי הפסיכולוגיה והחינוך ומתחיל לחזור לתחומי הרפואה. תרומתי הצנועה בעשור השני של המאה הייתה לאשר ביצוע עבודות גמר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב שהן עבודות איכותניות. כמובן תוך עמידה בקריטריונים שמומחים בתחום זה העמידו ויעמידו. 

עולם הרפואה כפי שהבנתי אותו. 

בדרכי הרפואית האזנתי וצפיתי בחולה, עברתי על מכלול הבדיקות שלו וניסיתי להסביר את מצבו בהתאם לידע שצברתי ולא הסתפקתי בקווים מנחים. העמקתי לחקור מצבים תוך כניסה מעמיקה יותר למדעי היסוד בתחום מדעי הטבע ומדעי החברה שעשויים להסביר את מצבו. במסגרת לימודי המתמטיקה בטכניון למדתי מעט אודות משוואות דיפרנציאליות רגילות וחלקיות. נזכרתי כי פתרונן של משוואות דיפרנציאליות חלקיות מתבסס על הצבה של נתונים אותם אנו מנחשים ב"מצבי שפה", הנמצאים בשולי המרחב אותו מתארות המשוואות ובדיקת התנהגות המשוואות עם הנתונים שהצבנו בהן. כלומר פעולה של נסיון ותהיה המבוססת על התנהגות הנצפית או הצפויה בשולי המרחב בו מתקיימות המשוואות. הבנתי שעבודתי כרופא ובעיקר כרופא בתחום הזקנה היא התעסקות במצבי השפה של החיים והבריאות וכי לא ניתן להסיק מהחוקים הפעילים במרחב על מצבי השפה, אלא להיפך - עלינו לנסות להכיר את תנאי השפה ולפיהן לבנות את משוואות הקיום של המרחב שתתאמנה לתנאי השפה. הערכתי כי מה שנכון היה להבנת מרחבים פיזיקליים ולפיו נבנו מערכות טכנולוגיות מורכבות יהיה נכון להבין גם את העולם האנושי. היום פתרון המשוואות הדיפרנציאליות מתבצע בעזרת מחשבים שמציבים אינסוף אפשרויות לפתרונות. לא תמיד פותר הבעיה מבין אותה כשהכל עובר דרך עולמם הדיגיטלי של המחשבים. התצפית על האדם שלפני עם כישוריו, הישגיו ותחלואיו הייתה הדרך שבה ניסיתי לפתור לאותו אדם את בעיות סבלו, וזאת בהתאם לגישה שנוסחה על ידי אוסלר והרפואה בשני השלישים הראשונים של המאה העשרים נקטה בה. 

הזיקנה. 

אני מרחיב את הדיבור על נושאים תאורטיים אלו כדי להסביר את תצפיותיי על המוזיקה ותפקידה בזיקנה. 

ראשית, אני עומד על השימוש במונח זיקנה. בעברית כמו בשפות אחרות שמקורן בציווילזאציות חקלאיות זיקנה היא מלה נרדפת לחוכמה. "בן ששים לזיקנה- מעביר מחוכמתו לאחרים" נכתב בפרק ה' של פרקי אבות. המלה היוונית שתופסת בשפות רבות דיקן- מקורה בזקן הסגל העומד לכן בראשו. גם בערבית המלה שיך, מתייחסת לזקן ולמכובד. בלטינית הסניור הוא ה"אזרח הותיק" והסנטורים, זקנים המכובדים יושבים בסנאט-מושב הזקנים. גם בסינית המלה לאו מתייחסת לזקן ולאדם מלא חכמה. אם כך מה אנו חוששים כל כך מהזיקנה? הסבה לכך נובעת מ"הבלאי" הפיזיולוגי המתרחש במהלך החיים. בלאי הגורם לאובדנים רבים ביכולות ובכישורים, אך יכול להיות מלווה ביכולת העמקה ושיפוט טובים יותר בתחומים בהם האדם הזקן בקי יותר. בכל התרבויות ובכל ההיסטוריה אנו מוצאים מנהיגים ושופטים זקנים. אולם האובדנים הפיזיים מתרחשים. נזכיר כי בקרב עולם היונקים רק שני מינים האדם והקטלן (אורקה- סוג של דולפין ענק טורף לוויתנים) חווים את הבלות, המנופאוזה - הפסקת המחזור אצל האשה. אם נתייחס לקצב המטבולי הבסיסי במנוחה אצל היונקים, קצב הניתן למדידה על ידי מדידת החמצן הנצרך על ידי בעל החיים ויחוסו ליחדת מסה של הגוף, נראה כי ככל שהקצב המטבולי נמוך יותר בעולם היונקים תוחלת החיים גבוהה יותר. העובר, שחום גופו קרוב לארבעים מעלות, חי חודשים, הפיל חי כשמונים שנה (והוא פורה בכל התקופה) והכלב - כעשר שנים. ניתן למדוד את הקצב המטבולי הבסיסי גם אצל האדם, וכשמציבים את התוצאה בעקומה מגיעים לתוחלת חיים של כחמישים וחמש שנים (מזכיר גם את גיל הבלות). 

כלומר על פי "הוראות היצרן" אנו בנויים לחיות עד ששים שנה וכל מה שמעבר לכך, וביובל השנים האחרונות רבים זכו לכך, הוא הישג שצריך ללמוד כיצד הגענו אליו. 

מהטבע נעבור לעולם השירה. 

הטבע בנופיו וצורותיו השונים השפיע על האדם שחי בתוכו. בראש ובראשונה בקצב- קצב סבוב הירח סביב כדור הארץ המגדיר את היממה ואת החודש, קצב סבוב הארץ סביב השמש המגדיר את השנה. ימות השבוע, קצב האכילה והשתייה שלנו משך היום, וקצב הפרשתם. קצב הדופק ההולם בגופנו סביב ששים פעם בדקה, קצבים של מנגנונים חשמליים אחרים הפועלים בגוף. קצב הנשימה סביב עשר נשימות לדקה. ועוד קצבים שחלקם פיזיקליים וחלקם נובעים מהרגלים והתנהגויות. 

קיימת התייחסות גם למחזורים רגשיים כל שבע שנים, עליהם מבוססת שנת השבתון שאינה דואגת רק לטיוב האדמה ומנוחתה, אלא מאפשרת התרבות של בעלי החיים והאדם בשנת השבתון. וראו סיפורי יעקב ורחל ועבודתו אצל לבן הארמי. 

מסורת השירה. 

שמירת קצב אפשרה שמירה של סיפור והעברתו בחרוזים מדור לדור עוד לפני היות הכתב. לאיליאדה והאודיסאה היו מספר רב של גרסאות שעברו בשירה מדור לדור, רק הגירסה שנכתבה על ידי הומירוס נשארה, אך היא לא הייתה היחידה. גם בתוך האיליאדה הכתובה שומר הומרוס על קצב מיוחד שיקל את הזכירה, בתרגום העברי הצליח שאול טשרניחובסקי לשמור על קצב זה, בצורה הטובה ביותר, אך בהברה האשכנזית. אפיקורוס, מגדולי הפילוסופים היווניים המטריאליסטים, שהעביר את רעיונות החומר של דמוקריטוס לחיי האדם ולטבע, כמעט לא כתב דבר. תורתו עברה מדור לדור בשירה ורק יותר ממאתיים שנה לאחר מותו כתב המשורר הרומי לרציוס את תורתו של אפיקורוס בספרו "על טבע היקום". ההיסטוריה של אירן בתקופת הזאראטוסטרא עברה מדור לדור בצורת שירה ושרדה כך את הכיבוש המוסלמי. בעולם המוסלמי שירתו של רומי ומשוררים אחרים העבירו את החוויה הדתי. תהליכים דומים אנו רואים גם במזרח הרחוק ובעיקר בסין. ולא נשכח את עבודת הלווים בבית המקדש שנעשתה בשירה ובליווי מוזיקלי. 

מוזיקה בחינוך. 

כשאנו מודעים לעושר המידע החוייתי וההיסטורי שעבר מדור לדור דרך שירה ועוד לפני השימוש בכתב לפעמים , אנו מבינים כיצד תורת החינוך היוונית ראתה במוסיקה את אחד מיסודות הבניה של האדם, יחד עם השפה, המתמטיקה והספורט. גישה זו מאפיינת גם את תורת החינוך של קונפוציוס בערך מאותה התקופה. קונפוציוס עצמו ניגן בחליל וחינך את תלמידיו לנגן. בחינוך הדתי הנוצרי כמו גם המוסלמי המוסיקה, הנגינה והשירה הם חלק בלתי נפרד מהחינוך. בסוף המאה התשע עשרה אנו רואים את תפקידה המרכזי של המוזיקה, יחד עם הספורט, לימודי השפות והקלסיקה והמתמטיקה כבסיס המרכזי של מערכות החינוך התיכוני בכל המעצמות האירופאיות לגווניהן. המוזיקה משמשת גם ככלי לגיבוש יחידות צבאיות בעיקר בשירה אך גם בנגינה וכאן תרומה ניכבדת יש לצבא העותומני במאה החמש עשרה. הצבא האדום התפרסם לא רק במקהלתו, אלא בשירת מקהלה במסגרת היחידות. תפקיד המוזיקה ביצירת הכח הצבאי היא במקביל לתפקידה בתחום הדת כאשר הכלים המוזיקליים שונים. אנו רואים כי המוזיקה משמשת ככלי לחיזוק שלטון הדת ולחיזוק הצבא, בנוסף להיותה אמצעי ביטוי לרגשות השמחה, ריקודי זוגות לסוגיהם, או לעצב -דוגמת שירת הפאדו בפורטוגל של נשות הימאים. החינוך המוזיקלי מגיע לשיאו במערכת החינוך החילונית האזרחית בהונגריה. הקומפוזיטור, המוזיקאי זולטן קודאי בנה בחסות ובתמיכת המדינה, תכנית חינוך המבוססת בעיקר על שירה , אך גם על נגינה שהיה חייב בה כל תלמיד במערכת החינוך ההונגרית.  הגישה הורחבה בעת השלטון הקומוניסטי בהונגריה והועברה בווריאציות שונות למדינות הגוש הקומוניסטי. 

מסלול הצליל. 

מה קורא לנו עם הצליל שאנו שומעים? הצליל הנו גל מכני הנוצר ממכה או ממתיחה של מיתר. בעזרת המיתר אנו מסוגלים לבצע ניתוחים מתמטיים מדויקים יותר של הגל המכני. בנוסף לאורך הגל הקובע את הצליל נכנס מרכיב של עצמה, של תהודה המשפיעה על האיכויות ואשר ניתנת גם כן לניתוח מתמטי. קבוצת צלילים הנמצאים ביחסים מסוימים ונשמעים לנו בצורה נעימה נקראת הרמונית, וכשהיחסים אינם טובים הינה דיסהרמונית ואינה נעימה לנו. מרווחים מסוימים נותנים לנו תחושה נעימה ואחרים פחות. מרווחי צלילים מסוימים נותנים הרגשת שמחה (מרווח מז'ורי) ואחרים - הרגשת עצב (מרווח מינורי). הפסקות יוצרות מתח בציפייה לצליל או לקבוצת הצלילים הבאה. מכלול הצלילים מופיע בקצב ובעצמה העוברים שינויים במהלך ביצוע היצירה. שינויים אלו יכולים לגרום לשינויי אוירה ולשינויי הרגשה המתחלפים בקצבים שונים ובעצמות שונות לפי רצון המחבר והפירוש שנותן להם המבצע. הגלים המכנים היוצרים את הקולות ואת המוזיקה עוברים דרך האפרכסת לתעלת השמע המסתיימת בעור התוף עליו הם מכים. 

שלוש עצמות קטנות-העצמות הקטנות ביותר בגוף-עצמות השמע, מבצעות הגברה מכנית של הגל שנתפש בעור התוף ומעבירות אותו לתעלה הכוכלארית. תעלה זו הבנויה בצורת ספירלה בתוך גוף בצורת חרוט. התעלה מורכבת משני מדורים כשבכל אחד מהם ריכוז שונה של מלחים. הגל העובר בתוך התעלה נעצר במרחק המתאים לארכו ומפעיל דרך שערה פעילות חשמלית עצבית המתרגמת את המידע המכני שבצליל למידע חשמלי. מכאן עובר המידע כאותות חשמליים למוח. כל התהליך המתבצע באוזן הוא תהליך פיזיקלי המבטא העברה מתמטית מתווך אחד לשני, הביטוי המתמטי לתהליך נקרא טרנספורם פורייה, על שם המתמטיקאי שתיאר אותו. האותות החשמליים העוברים למוח עוברים ומתחברים למרכזים שונים. חלקם מרכזי זכרון מילולי וחלקם מרכזי זיכרון אסוציאטיבי. השילוב של כל המרכיבים מביא להרגשה המיוחדת לה גורמת המוסיקה. נציין כי מרכזי ניתוח המלים נמצאים בצד השמאלי של המוח ואלו מרבית המרכזים האסוציאטיבים נמצאים בצידו הימני של המח. 

בספר תהילים אנו מוצאים את הפסוק המפורסם:" אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אעלך בראש שמחתי". משורר התהילים מתאר נזק מוחי בצד השמאלי של המח הגורם לשיתוק היד והרגל הימנים ולאבדן יכולת הדיבור. זו תופעה שאנו רואים פעמים רבות כביטוי למאורע מוחי. אבדן יכולת הדיבור עד רמה של חוסר הבנה לעתים, זיכרון הדיבור הוא זיכרון של פרטים ונמצא כאמור במח השמאלי. הפגיעה משמאל אינה פוגעת ביכולת המוזיקלית כאשר הזיכרון המוסיקלי מרוכז במח הימני והוא פועל כזכרון אסוציאיטיבי ולא כזיכרון של פרטים. כלומר במצב תקין שני סוגי הזיכרון משלימים זה את זה, ומסבירים למה במשך דורות קל היה יותר לזכור שירה עוד לפני שנכתבה. 

כאן המקום לספר על זקן שפגשתי באשדוד לאחר מאורע מוחי שגרם לו לשיתוק של היד והרגל הימניים. הוא לא היה מסוגל לאמר מלה אם כי הבין היטב את הנאמר לו. על כסא הגלגלים שעליו ישב ,נהג לכבד את אורחיו בשירתו, היה לו קול ערב. למרות שלא היה מסוגל להוציא מלה בכל שפה שאותה ידע בעבר, הוא שר את השיר "בסמה מוצ'ו" על כל מילותיו מהתחלה עד הסוף. לדקלם את מילות השיר או לכתבן לבקשתי לא היה מסוגל, אך לשיר ללא כל בעיה ומי ששמע אותו בשירתו לא היה מעלה בדעתו כי האיש אינו מסוגל לדבר. 

הזדקנות המח. 

המח מורכב מרשת של תאים. התא נראה במח כחומר "אפור". לתא יש זנב ארוך , מעין כבל חשמלי, המחבר אותו לתאים אחרים. כבל זה מצופה בתאים שומניים היוצרים מעטפת המבודדת את התא בדיוק כמו כבל חשמלי. חלק זה נראה במח בצבע לבן והוא נקרא "החומר הלבן". מקצות העצב נוצרים מעגלים בעזרת מולקולות הדומים למעגלים מודפסים. 

במהלך החיים אנו עדים לירידה בצורה לינאטרית בכמות החומר האפור, כלומר ירידה במספר התאים באופן יחסי לחלוף הזמן. תהליך זה מתחיל בסוף העשור השני לחיים בקצב של בערך תא לשניה. לעומת זאת כמות החומר הלבן הולכת ועולה בצורה פאראבולית עד גיל 60-50 ואז היא מתחילה לרדת. תצפיות אלו תוארו בעיתון לפסיכיאטריה (Psychiatry of Journal) בשנת 2001 . אבל המפתיע יותר היה שפרט לכישורים המתמטיים היורדים בצורה לינארית כקו ישר, הרבה כישורים פסיכולוגיים ברי מדידה מתנהגים בצורת פרבולה כמו החומר הלבן. היכולת הרטורית היא האחרונה לרדת ומתחילה לרדת בגיל 67 .האם זאת הסבה שבגללה הועלה גיל הפרישה לגמלאות בשנת 2003 לגיל 67 ? הלוואי, שמקבלי ההחלטות היו מודעים למידע זה, כשקבלו את החלטותיהם. שינויים אלו בחומר במח גורמים לאובדנים ביכולות רבות ובראש ובראשונה לאובדן ביכולת הלימוד. לימוד מתבטא בזיכרון שהוא חיבורים מולקולאריים הגורמים להיווצרות רשת חשמלית "מודפסת". ככל שיש יותר תאים הלימוד יותר יעיל ואז גם כשמתים תאים נשארים עדיין מעגלים רבים. ככל שהחומר נלמד בגיל גבוה יותר מספר המעגלים הנוצר קטן יותר ולכן אובד מהר יותר. זאת הסבה לכך, שגם אנשים זקנים ביותר זוכרים פרטים מילדותם וכן גם שאנשים סופרים בשפת אמם בכל גיל. מעבר לזיכרון העובדתי, זhכרון אסוציאטיבי יוצר לנו יכולת לרכישת זhכרון קונספטואלי. בנוסף לשינויי המוח קיימת ירידה פיזיולוגית בשמיעה, ירידה שאינה הומוגנית ומתבטאת בעקר בתדרים הגבוהים. 

ארבע הפעולות הנדרשות במוזיקה. 

המוזיקה דורשת יצירת זיכרון קונספטואלי. לימודי שפה לסוגיהם ולימודים קלאסיים הם סוג אחר של קונספט נרכש, ולימודי המתמטיקה והכימיה הם סוג נוסף אחר, וכמובן גם הספורט. לכן החשיבות הרבה להשכלה בתחומי קונספט שונים ולא רק להעמקה בתחומים מקונספט אחד. המוסיקה היא קונספט מורכב ביותר. היא דורשת יכולת קריאה וכתיבה, שמירה על קצב, התאמה של מהירות, התייחסות לדגשים, התייחסות לגובה ועצמה, התייחסות לשינויים בעצמה ובמהירות וברגש וכל זה תוך תאום עם הפקת הקול בשירה, או בפעולה של מכניקה עדינה בפריטה על כלי מיתר ופסנתר, ובנגינה בכלי קשת וחלק מכלי הנשיפה. בנוסף נדרשת משמעת עצמית כדי לעמוד בכל המשימות. מהמשמעת נגזרת יכולת ריכוז וזיכרון. העבודה בקבוצה קטנה או גדולה, הרכב מוזיקלי או תזמורת ומקהלה, דורשת גם התחשבות, האזנה לזולת ומשמעת קבוצתית. כל המשימות הללו באותו הזמן. זה דורש הרבה מאמץ. 

מה קורה בהזדקנות עם המוזיקה. 

אכן, כשאנו מגיעים לגיל גבוה והמוזיקה אינה מקצוענו אלא הנגינה והשירה הם רק תחביב משני, אנו חשים בירידה ביכולת הדורשת בעיקר ריכוז גבוה יותר. אני יכול לדווח על כך מניסיוני האישי וכן גם מתצפיות ומספורים של חבריי. לא משנה מה הייתה רמתם, כל דבר חדש דורש מאמץ רב יותר. היכולת להתרכז מוגבלת לעתים בזמן ולעתים לשעות מסוימות במשך היום בלבד (בעיקר בבוקר). הניסיון הנרכש לעומת הירידה ביכולות מביא אצל מוזיקאי מיומן ובעיקר אצל זמרים לביטוי עמוק יותר של הרגשות. אנו שומעים את ההבדל בביצועים של אותם השירים אצל אותו הזמר בגילים שונים. (למשל אצל לאונרד כהן או שרל אזנבור). 

השיח במוזיקה.

אז למה שווה להתאמץ? למה שווה ללמוד דברים מורכבים בילדות, ולנסות לשמור עליהם ובעיקר בגיל מבוגר? 

ראשית כי עצם יכולת הפעולה המורכבת היא חשובה. אך לא פחות חשוב מזה היא השיחה. אדם מחפש לו בני שיח. הילד זקוק לשוחח עם הוריו. ההורים איש עם רעהו. עמיתים לעבודה זקוקים לשיח המקצועי. הורים מבוגרים שמחים לשוחח עם צאצאיהם. ומי שלא מצליח למצוא לו בן שיח הולך לשוחח עם הרב ותורם לו או עם המטפל הפסיכולוגי (תמורת תשלום אחר). והנה - יש לנו כלי המאפשר שיח ובעיקר שיח רגשי, המקשר בין זיכרונות שונים. המאזין עם היוצר והמבצע, המבצע שהוא אסרטיבי (אקסטרוורט) וצריך את הקהל לשיחה והמבצע לעצמו (האינטרוורט), שמשוחח עם המוזיקה שמבצע. עצב, שמחה, התבוננות, שינוי - כל אלו והאסוציאציות שקשורות מחייו עם הנושאים. כלומר יש לנו כלי מעמיק שמאפשר לאדם הבודד להתבטא, לאוורר את מחשבותיו ולהבין את עצמו ואת רגשותיו. חבל לוותר על כלי כזה, וזאת - בנוסף לרווחים החברתיים והקוגניטיביים שציינתי קודם. 

ולאדימיר הורביץ, בקארנגי הול. 

מסקנות. 

לכן בהסתכלות על המוזיקה מנקודת הראות של אדם מזדקן, יש להשקיע קודם כל כמה שיותר בחינוך המוזיקלי לדורות הבאים, התועלת שתצמח להם מזה היא ללא גבול. במקביל יש להשתדל לשמר יכולות מוזיקליות במהלך החיים וודאי שכדאי לחזור אליהן עם ההזדקנות ואובדני היכולות. אל נשכח שהמוזיקה הולכת אתנו לכל מקום. היא בתוכנו, היא במוחנו. אנו יכולים ליהנות ממנה מבלי להשקיע בסביבה הקרובה. 

התחלה חדשה. מוזיקה!

כמעט עשור מאז נולד הבלוג "קלידים ומיתרים".הבלוג ( Weblog, יומן - מרשתת) איפשר לי לספר על מה שמצאתי בן עניין ולהוסיף מידע על תכניות קונצרטים שהגשתי. בשש השנים האחרונות הידלדל מאד קצב הכתיבה כאן, כי הן הוקדשו למרכז ולספרייה למוזיקה על שם פליציה בלומנטל - בו שימשתי כמנהלת. 

על מרכז המוזיקה, על שבעים שנות ההיסטוריה שלו, בתחילה כ"ספריה המרכזית למוזיקה" ובעשרים השנים האחרונות - כ"מרכז והספריה", על מוזיקה ומוזיקאים, וכמובן על מה שעשיתי שם תוכלו לקרוא בבלוג "רגע מוזיקלי", בו כתבתי בשש השנים הללו, הנה כאן. 

כעת - אני חוזרת למוזיקה שלי. לנגינה, לרפרטואר המוקדם לכלי-מקלדת: צ'מבלו, קלאוויקורד ופסנתר פטישים וגם מוסיפה מחקר אקדמי: כתיבת עבודת דוקטורט במסגרת החוג למוסיקה של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

פרח וצ'מבלו (צלמת: נעמי כהן-זיו)

הרבה השתנה ומוסיף להשתנות, בעיקר בשל נגיף לא מוכר שמסרב להתאים את עצמו לאשליה האנושית - כאילו יכול האדם לשלוט בטבע כולו. אבל המוזיקה עדיין כאן, גם אם אי אפשר, כרגע, למצוא אותה באולמות הקונצרטים...

הנה למשל יצירתו המקסימה של זקינה דה אבראו (Zequinha de Abreu). זהו השיר "טיקו טיקו", והוא בוודאי יהיה מוכר לרבים. מנגנת - תזמורת הצעירה של באהיה, אחת ממדינות ברזיל. התזמורת היא אחת מן התזמורות שנולדו מה - "סיסטמה", שיטת החינוך המוזיקלי שהצילה וסייעה לאלפי ילדים במדינות דרום אמריקה. המוזיקה השמחה, ששובצה בתכנית מלאה כל טוב, נוגנה בקונצרט שנערך באולם הפילהרמוני דה בפריז, אולם מרכז הכנסים של פארק לה - ווילט. המוזיקה מרקידה את התזמורת - ומרקידה את הקהל... וזו סיבה נהדרת, להעדיף את המופע החי. 

אמנם רציתי להציג את תכניות עונת המוזיקה והקונצרטים הקרובה - אבל בינתיים אצטרך להסתפק בהקלטות... מקווה שלא לאורך זמן רב מדי. שנה טובה!  

 

 

לזכר עזריאל פוייר

הוא מצא את מותו חודשים ספורים לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, חודש אחד בלבד הספיק לחיות כאן.
הוא נפל בקרב על הדרך לנגב ועל העיר באר שבע אל מול הצבא המצרי.
הוא עלה לארץ כמתנדב ממחנה עקורים בגרמניה, כדי להילחם במלחמת השחרור להקמת מדינה יהודית.
קראו לו עזריאל פויר, פוייר או פאיר.
לו היה מעברת את שמו ייתכן שהיה בוחר בשם "אש".

עזריאל פויר נולד בעיר קרשניק שבחבל לובלין בפולין, ב 1 בינואר 1926. קהילת יהודי קרשניק לא הייתה גדולה, היא מנתה מעט יותר מארבעת אלפי אבני אדם, רובם בעלי מלאכה. גם עזריאל למד מלאכה לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי: הוא למד חייטות.
יהודי קרשניק סבלו מאנטישמיות בשנים שבין שתי מלחמות העולם. גם המלחמה הגיע לקרשניק כבר ב - 15 בספטמבר 1939, כאשר הצבא הגרמני הנאצי פלש לעיר. חיסול הקהילה היהודית החל מייד.
מצפון לעיר נבנה מחנה כפייה והשמדה, מחנה בודז'ין. המחנה נבנה בפיקוחו של אמון גת, הידוע לשמצה. בבודז'ין פעלה תעשייה צבאית, בין היתר יוצרו שם מטוסים החל מאמצע שנות השלושים. במהלך המלחמה עבדו שם אסירים יהודים בבניית מטוסי קרב ובתחומי תעשייה צבאית נוספים - עבור צבא גרמניה הנאצית. מי שלא יכול היה להמשיך לעבוד בתנאים האיומים ששררו במחנה - נשלח להירצח במחנות בלז'ץ או מיידנק. 

עזריאל נכלא במחנה בודז'ין, ולאחריו - במחנות מטהאוזן ודכאו. איך התגלגל ממחנה אחד לשני ומה עבר עליו - לא נדע. אבל הוא שרד.
אחרי המלחמה הסתער על החיים.

הוא התגורר בעיר טראונשטיין, שם היה בשנות המלחמה מחנה משנה של מחנה הריכוז וההשמדה דכאו. לפרנסתו עבד  במקצועו: חייט. עם הזמן הגיעו לשם יהודים נוספים, עקורים כמוהו. גם אמי, צביה רכטמן, הגיעה לשם לתקופה קצרה.

הנה הוא מנגן באקורדיון, דואט עם חברו אנשל צ'חנוביץ. טראונשטיין, בוואריה, 1946.

איש כנראה לא נותר ממשפחתו. חייכן, ידידותי, מלא תקוות, קשר עזריאל קשרי ידידות עם שורדים רבים כמוהו.
הנה הוא בתמונה עם אמי, צביה. כמוהו - גם היא באה מאותו איזור בפולין, פלך לובלין, ונותרה יחידה ממשפחתה. צעירה הייתה ממנו בשנתיים.

נחושה לעזוב את אירופה החליטה אמי לעלות לארץ באנייה "יציאת אירופה תש"ז", או בשמה המוכר יותר "אקסודוס". מסעה הארוך של האנייה תרם תרומתו לסופו של שלטון המנדט הבריטי (14 מאי 1948), אך הארץ כבר הייתה לשדה קרב.
מלחמת העצמאות של הישוב היהודי בארץ ישראל החלה ב - 30 בנובמבר 1947.

החדשות על המלחמה להקמת מדינה יהודית הגיעו לטראונשטיין שבדרום גרמניה. עזריאל החליט להתנדב, לעלות לארץ ולהצטרף ללוחמים. הוא הגיע לארץ ב - 13 בספטמבר 1948 על מנת להצטרף לפלמ"ח. פוייר השתתף בקרבות הקשים על משטרת עירק סוואידן הסמוכה לקיבוץ שדה יואב ואחר כך המשיך ונלחם בקרבות הפריצה לנגב. בקרב שנערך סמוך לכפר הערבי עירק אל מנשייה, ממזרח לאשקלון - נפל.  הוא נהרג ב 16 באוקטובר.

חבריו ובהם אמי חיפשו אחריו לדעת מה עלה בגורלו עד שקיבלו את הבשורה על מותו. תחילה נטמן בגת. רק לאחר כשנה הועברה גופתו אל החלקה הצבאית בבית העלמין בנחלת-יצחק.
יהי זכרו ברוך.

עזריאל פויר, 1926 - 1948

פסנתר. פסנתר מרובע

לפני זמן רב ישבתי באולם ה"שטאדטקזינו", במרכז העיר באזל והקשבתי לתזמורת הסימפונית של באזל - שזהו ביתה - מנגנת את הסימפוניה הבלתי גמורה מאת פרנץ שוברט בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור. את היצירה הכרתי היטב ואהבתי מאד, אבל באותו חודש, דצמבר, הייתי בסופו של סימסטר הלימודים הראשון שלי בשוויץ, ב"סקולה קאנטורום באזיליאנסיס", והאזניים היו מלאות, מזה חודשים אחדים, במוזיקה של המאות השש עשרה ותחילת השבע עשרה לכלי מקלדת - ובה בלבד.
ונדהמתי.
ההרמוניות, המלודיות, הצבעים ומקצבים - כאילו לא שמעתי אותם מעולם. המהפכנות השוברטיאנית הייתה כל כך ברורה, מרגשת.
נזכרתי בחוויה ההיא לא פעם, בחודשים האחרונים. בסטודיו שלי עומד פסנתר בן מאתיים ועשרים שנים, כלי נגינה שאין לו שם עדיין, בעברית.
"פסנתר מרובע" - כך אפשר לתרגם את שמו.  Square piano. גם בצרפתית הוא נקרא כך, אף על פי שצורתו מלבנית: Piano carre. בגרמנית הוא נקרא "פסנתר שולחן", Tafelklavier, וגם במקרה זה - לא מניחים עליו דבר...
לפסנתר הזה מנגנון הפקת צליל כשל פסנתר פטישים, וכמו שאר כלי המקלדת שנוצרו עד תחילת המאה העשרים - מבנהו וצורתו אינם אחידים בכל מקום בו נוצרו או לאורך הדורות. לפסנתר המרובע גרסאות שונות, חומרים ומידות שונים, מנגנוני הפקת צליל שונים מעט זה מזה. המשותף לכולם הוא אופי הצליל, בהשוואה לפסנתר המודרני: צליל רך, עדין, שקט - בהתאם לגודל תיבת התהודה, עובי לוח התהודה ועוביים של המיתרים - ועשיר בצלילים עיליים, בדומה לצ'מבלו. כמו בצ'מבלו גם בפסנתר המרובע צלילי המקלדת אינם אחידים במרקמם, הצלילים שונים זה מזה בהתאם להבדלים בין הקלידים לבין עצמם, בין המיתרים השונים, העשויים חומרים שונים.
הפסנתר המרובע נולד במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה והיה בן בית אצל משפחות רבות באנגליה, בצרפת ובגרמניה, עד שלהי המאה התשע עשרה. הטיפוסים המוקדמים - דמו מאד לצ'מבלו, במנעד המצומצם של המקלדת, באופי הצליל, והמאוחרים - קרובים מאד לפסנתר המודרני, בצליל, במבנה המסיבי, בשימוש בתמיכת מסגרת מתכת ללוח התהודה. לכל פסנתר מרובע כזה - אופי ייחודי, וכצפוי, מספרם של בוני הפסנתרים המרובעים המרובים שהחזיקו מעמד וקיימים גם כיום הוא עצום. רובם זקוקים לרסטאורציה, ועדיף - בידי מומחה..
את הפסנתר שלי בנה כנראה אומן עץ בשם אוגוסטוס לוייקפלד (Augustus Leukfeld), בסביבות 1798. לוייקפלד בנה כלי מקלדת עבור בית המסחר של האדונים הנכבדים ברודריפ ו-ווילקינסון (Broderip & Wilkinson), מרחוב היימרקט בלונדון. לפסנתר המרובע חמש וחצי אוקטבות. הוא עשוי מעץ מהוגני. בתיבת התהודה, משני צידי המקלדת, קבועים שני חלונות בחיתוכי עץ ומסייעים לצליל לצאת מתיבת התהודה. הכלי מעוטר בפסים עדינים של marqueterie, גם זו מילה שאין לה תרגום לעברית...
כבר שנים שאני מחפשת פסנתר מרובע. כלים רבים מסוג זה שרדו את תלאות הזמן, אמנות הרסטורציה התפתחה מאד, ההיצע רב (בהשוואה להיצע הצ'מבלי וכלי המקלדת ההיסטוריים האחרים) ובכל זאת - לא מצאתי כלי שישמח אותי מיד בניסיון ראשון - עד למפגש עם הכלי הזה, בקיץ 2018, בצ'לטנהאם שבאנגליה, בסטודיו של מייקל קול (Michael Cole). וכדאי היה לי לחכות!....

חזרתי אל מוצרט ואל היידן בנגינה בפסנתר המרובע שמידות הקלידים בו ומגעם דומים מאד לאלו של הצ'מבלי בני המאה השמונה עשרה. כמו אז, בהאזנה לשוברט, התוצאה מפתיעה ומאד מרעננת. הצליל השקט אך המלא מקנה אופי אחר למוזיקה. יצירותיו של מוצרט מצלצלות אחרת לגמרי בנגינה על פסנתר מרובע.
זהו כלי ביתי, שעיקר השימוש ההיסטורי בו היה באירועים משפחתיים, בחוג החברים, בבית פנימה. ובכן - ננסה זאת כך. במוצאי שבת, 25 מאי 2019, ננגן - אימר באקלי ואני - מיצירות מוצרט על הכלי המיוחד והמעניין הזה. אפשר עדיין לבוא ולהאזין - בתיאום מראש, ומי שמעוניין בכך, מוזמן ליצור איתי קשר באמצעות כתובת המייל, או בתגובות לרשומה.